הגשם הלם בשלטי הניאון של הדיינר הישן והפך את מגרש החניה הריק שבחוץ למשטח מנצנץ של אורות רוטטים. הזוהר האדום של השלט "Route 9 Diner" הבהב מבעד לערפל הסמיך, ובפנים האוויר היה ספוג בריח של בשר על הגריל, קפה טרי ועור רטוב. בפינת החדר זמזם ג'וקבוקס ישן מנגינת רוקנרול קלאסית משנות החמישים, אך אפילו המוזיקה לא הצליחה להפיג את המתח הכבד שריחף בחלל כמו משקל מוחשי.

ליד החלון, על כיסא בר גבוה, ישב אופנוען. הוא היה כבן שישים. שיערו האפור נשפך על צווארון מעיל עור שחור ובלוי, מכוסה בטלאים דהויים של מועדוני אופנוענים שונים. זקן אפור וארוך הסתיר צלקת על סנטרו, ומתחת לשרוולו המקופל נחשף קעקוע של זאב על כתפו. על השולחן שלפניו עמד בקבוק בירה, ולצדו הייתה מונחת קסדה שחורה, מבריקה מטיפות הגשם. האיש הביט בשקט מבעד לחלון, כאילו לא הבחין באיש סביבו. אבל כולם הבחינו בו.

קבוצת פאנקיסטים צעירים עמדה ליד הדלפק. חולצות טי לבנות, שרשראות זולות, מגפיים צבאיים וקעקועים זהים של נשרים על הצוואר והזרועות. הם צחקו בקול, דחפו זה את זה במרפקים והמשיכו להעיף מבטים לעבר הזקן. בראשם עמד צעיר קירח, כבן שמונה־עשרה. על ראשו המגולח היו מקועקעים שני ברקים. הוא חייך בחיוך יהיר – מהסוג של אנשים שמעולם לא נאלצו לשלם על מעשיהם. "היי, תראו את הסבא…" לעג. החבורה התפוצצה מצחוק.

הבריון פסע באיטיות לעבר שולחנו של האופנוען. מגפיו הכבדים הלמו ברצפה המשובצת בקול עמום. כמה מהסועדים השפילו את מבטם בעצבנות. המלצרית קפאה ליד מכונת הקפה. האופנוען אפילו לא הרים את ראשו. לפתע חטף הצעיר את הקסדה השחורה מהשולחן. באותו רגע הפיל במרפקו את בקבוק הבירה. הבקבוק התנפץ על הרצפה ברעש חד, והבירה הזהובה התפשטה בין שברי הזכוכית. הזקן הרים את עיניו באיטיות.

הפאנקיסט חייך אליו בזלזול, צעד לאחור והשליך באדישות את הקסדה אל מעבר למעבר. היא פגעה בקיר בחבטה עמומה והתגלגלה על הרצפה. החבורה שליד הדלפק פרצה שוב בצחוק. הצעיר כבר החל להסתובב בחזרה אל חבריו, אך נעצר באמצע. הוא הפנה את ראשו באיטיות, השתהה לרגע, ובחיוך רחב השליך מעבר לכתפו: "מה אתה הולך לעשות, זקן?" הדיינר השתתק. אפילו המוזיקה נדמתה כאילו נחלשה. האופנוען הביט במשך כמה שניות בשברי הזכוכית שלרגליו.

הוא קם בשלווה. גבוה, רחב כתפיים, זקן אך לא שבור. עור מעיל העור שלו חרק חרישית.

הוא ניגש, הרים טלפון מהרצפה וחייג למספר.

הפאנקיסטים המשיכו לצחוק.

הוא הצמיד את הטלפון לאוזנו ואמר רק שתי מילים: "זה אני."

השתררה דממה קצרה. מבטו התייצב באיטיות על הצעיר הקירח.

"תזעיק את החבר'ה."

הוא ניתק, חזר לשבת במקומו, כאילו דבר לא קרה.

Извиняюсь — это была ошибка. Дальше буду только переводить.

הצעיר הקירח קימט את מצחו. בחוץ הגשם המשיך לרדת. תחילה נשמע רעם רחוק. אחר כך עוד אחד. ועוד אחד. הרעש הלך והתגבר, עד שהפך לשאגה כבדה של מנועים שהרעידה את חלונות הדיינר. החיוכים על פניהם של הבריונים הצעירים החלו להיעלם באיטיות. אלומות הפנסים פילחו את החשכה הגשומה. בזה אחר זה נעצרו מול החלון אופנועי הארלי־דייווידסון שחורים משנת 1941. כלים ישנים, כבדים ומבריקים מטיפות הגשם, שניצבו לאורך מגרש החניה כמו להקת טורפים. חריקת בלמים נשמעה באוויר. המנועים כבו כמעט באותו הרגע.

מתוך ענני האדים והגשם החלו להופיע אופנוענים. גברים ענקיים בעור בלוי. זקנים. קעקועים. משקפי שמש כהים. שרשראות. חלקם נשאו אלה על הכתף; אחרים משכו באיטיות כפפות עור על הידיים. הם נעו בשלווה, בלי למהר, כמו גברים שאין להם מה להוכיח.

הילד הקירח החוויר. הוא הביט בחברים שלו, שכבר קפאו במקום, כשההתלהבות והיהירות שלהם מתפוגגות. האופנוען הזקן ליד החלון לבסוף לקח לגימה מהבירה הטרייה שהמלצרית הניחה בשקט לפניו.

מנהיג האופנוענים, גבר עצום עם צלקת על הלחי, נכנס לדיינר. הפעמון מעל הדלת צלצל בעדינות. הוא הביט בזקן, וזה הנהן קלות. ואז הוא פנה אל הפאנקיסטים. “אתם אבודים, חבר’ה?” הוא שאל, בקול עמוק כמו רעם. הילד הקירח גמגם, “אנחנו—אנחנו רק היינו בדרך החוצה.” האופנוען חייך, אבל החיוך לא הגיע לעיניו. “כן. זה בדיוק מה שאתם עושים.” הצעירים מיהרו להימלט אל הגשם, השרשראות שלהם מצלצלות, הגאווה שלהם מרוסקת. האופנוען הזקן הביט אחריהם הולכים, ואז הרים את הבקבוק שלו לטוסט שקט לכבוד המגיעים החדשים.

כשהנהמה של מכוניתם של הפאנקיסטים המתרחקים דעכה אל תוך הלילה, האופנוען הזקן סוף־סוף דיבר. “תודה, ליאו,” הוא אמר למנהיג המצולק. “אין בעיה, וולף,” ליאו השיב, וטפח לו על הכתף. “אתה יודע שאנחנו תמיד כאן.”

הזקן, שבחבורתו היה מוכר כ“וולף”, חייך לראשונה באותו לילה. הוא הביט בחלון המוכתם בגשם ונזכר בתקופה שבה הוא היה זה שגורם לצרות. אבל זה היה לפני חיים שלמים. עכשיו הוא היה רק אדם שרוצה בירה שקטה. אבל הדרך, והאחים שלו, תמיד יענו לקריאה.