בוקר חורפי וגשום עטף את תל אביב. עננים אפורים כיסו את השמיים, והגשם הכבד היכה ללא הפסקה בחלונות הגדולים של מסעדת Abram. בחוץ השתקפו אורות הניאון האדומים והכחולים על האספלט הרטוב, ואילו בפנים שררה חמימות נעימה. אור צהוב ורך בקע ממנורות ישנות, ריח של קפה טרי וטוסט שזה עתה יצא מהטוסטר מילא את האוויר, והאדים שעלו מן הספלים הפכו את המקום למקלט קטן מפני החורף.

בן, מלצר בן עשרים וחמש, אהב את השעות השקטות של הבוקר. הוא הכיר כמעט כל לקוח קבוע בשמו, אבל היה אדם אחד שתמיד תפס מקום מיוחד בלבו — אבנר.

בכל בוקר הגיע אבנר, גבר מבוגר בשנות השבעים לחייו, לבוש בז'קט שחור ישן, חולצה לבנה וכיפה שחורה. הוא התיישב תמיד באותו תא ליד החלון, הזמין את אותה ארוחת בוקר וישב בשקט מול הגשם, כאילו העולם שבחוץ כבר אינו ממהר לשום מקום.

באותו בוקר ניגש אליו בן עם צלחת של ביצים מקושקשות וטוסט חם והניח אותה בעדינות על השולחן.

אבנר הרים אליו את מבטו וחייך חיוך עייף.

״בן… אין לי מספיק כסף היום.״

בן אפילו לא חשב לרגע.

״אז היום זה על החשבון שלי, אבנר.״

החיוך שעל פניו היה פשוט וכנה, כאילו מדובר בדבר המובן מאליו. אבנר הביט בו כמה שניות, הנהן בשקט והודה לו. בחוץ המשיך הגשם לרדת, ובפנים הכול חזר לשגרה.

כמה ימים חלפו.

הבוקר נראה כמעט זהה. אותו גשם, אותם חלונות מכוסים אדים ואותו ריח של קפה טרי. בן ניגב שולחן סמוך לכניסה כשלפתע הבחין בשני רכבי שטח שחורים ויוקרתיים שעצרו מול המסעדה. שלושה גברים צעירים בחליפות שחורות ובכיפות יצאו מהם ונעמדו משני צדי הדלת.

אחריהם נכנס אדם נוסף.

לרגע בן לא זיהה אותו.

זה היה אבנר.

אבל הפעם הוא נראה שונה לחלוטין. קומתו הייתה זקופה, צעדיו בטוחים, ועל גופו היה מעיל שחור יוקרתי שמעל חליפה מחויטת בקפידה. הוא כבר לא נראה כמו הקשיש השקט שנהג לשבת לבדו ליד החלון, אלא כמו אדם שהתרגל שמכבדים אותו ברגע שהוא נכנס לחדר.

שלושת הגברים נעמדו מאחוריו בדממה.

אבנר ניגש אל בן והושיט לו מעטפה עבה.

״שינית יותר חיים ממה שאתה מתאר לעצמך.״

בן הביט בו בפליאה, פתח את המעטפה ובתוכה גילה המחאה על סכום עצום. ידיו רעדו, והוא התקשה להאמין למה שעיניו רואות.

״אוי אלוהים…״ לחש.

אבנר חייך.

״יש אנשים שנותנים כשיש להם הרבה,״ אמר בשקט. ״אבל יש אנשים שנותנים גם כשאין שום סיבה לעשות את זה. אתה לא ראית לקוח שלא יכול לשלם. ראית בן אדם. את זה אי אפשר לקנות בכסף.״

בן לא מצא מילים. הוא רק עמד שם, אוחז במעטפה, בעוד הגשם ממשיך לטפטף על החלונות.

באותו רגע הוא הבין שלפעמים דווקא המחוות הקטנות ביותר הן אלה שמשנות חיים. לא משום שמישהו מצפה לתמורה, אלא משום שטוב לב אמיתי תמיד מוצא את דרכו חזרה — בזמן ובדרך שאיש אינו יכול לצפות.