האריה והנער: סיפור של אומץ בקולוסיאום

השמש יקדה מעל הקולוסיאום כמו פטיש זהב, והפכה את חול הזירה לים של חום מרצד. אבק עמד באוויר, סמיך ומחוספס, ונישא עם שאגותיהם של חמישים אלף צופים שגדשו את היציעים המתנשאים. זה היה יום של מחזה, של דם ושל דין — יום שבו גורלו של נער אחד יוכרע לפי גחמתו של ההמון ולטפריו של חיית טרף.

גבוה מעל הזירה, במרפסת החצובה באבן לבנה ומעוטרת בציורים המתארים את תהילתה של רומא, קם השליט העליון מכסאו. הוא היה גבר בן ארבעים וחמש, בעל שיער משולב בפסי כסף וכתר זהב לראשו. על גופו הייתה גלימה לבנה מתנפנפת, רקומה בחוטי זהב. הוא הניח את ידיו על המעקה המעוטר והרים את זרועו הימנית לאות פתיחת האירוע. הקהל השתתק לרגע — ואז התפרץ בשאגות עידוד סוערות.

In the center of the arena stood a boy, no more than eight years old. He was a Slav, with messy brown hair and eyes that held more fear than any child should know. His clothes were gray rags, torn and dirty, the mark of a low caste. Before him, a heavy iron grate in the sand floor slid open with a grinding screech. From the darkness below came a low, rumbling growl.

ואז הופיע האריה. זו הייתה חיה זקנה; פרוותו, שהייתה פעם לבנה כשלג, הצהיבה עם השנים והתכסתה בצלקות. חתכים עמוקים נמתחו לאורך צידיו ועל פני חוטמו — עדויות לאינספור קרבות ששרד. הוא מצמץ באור השמש המסנוור, ואז נעץ את עיניו הענבריות בנער. הקהל עצר את נשימתו. האריה הרכין את ראשו, שריריו נדרכו, מוכן לזנק.

אביו של הנער היה גלדיאטור שלחם בעבר לצד האריה.

כאשר האריה נפצע, האב טיפל בו במסירות עד שהחלים.

ביניהם נרקם קשר עמוק ובלתי ניתן להפרדה, אך הם הופרדו כאשר האב נמכר לזירה אחרת.

הנער נשא עמו את לוח החרס כמזכרת היחידה שנותרה לו מאביו.

אבל הנער לא ברח. הוא שלח את ידו אל תוך הטוניקה הבלויה שלו ושלף לוח חרס קטן, לא גדול מכף ידו. עליו היה חרוט ציור פשוט: אריה עומד על רגליו האחוריות, וכפותיו הקדמיות מונחות על כתפיו של לוחם. הנער הרים את הלוח, ידו רעדה, ואמר בקול שנשבר מהתרגשות:

״בבקשה, תסתכל עליי!״

האריה נעצר. אוזניו הזדקפו קדימה.

הנער פסע צעד נוסף לעברו, וקולו נעשה יציב יותר.

״אבא שלי אמר שתזהה את זה!״

הוא הצביע על לוח החרס, ודמעות זלגו על לחייו המאובקות.

״הוא סיפר לי עליך. הוא אמר שהיית חבר שלו. הוא אמר שהצלת את חייו בזירה, ושאתה האריה האמיץ ביותר בכל רומא.״

בתנועה פתאומית ורבת־עוצמה, האריה התרומם על רגליו האחוריות, בעוד הנער נאחז בגבו. הקהל השתנק בתדהמה. השליט העליון רכן קדימה, ופניו עטו הבעת חוסר אמון. האריה השמיע שאגה עמוקה, ואז הסתובב וזינק אל הבור הפתוח שממנו יצא, כשהוא נושא את הנער אל החשכה שמתחת.

השליט העליון הלם באגרופו על המעקה.

״שומרים, אחריהם!״ צעק, וקולו פילח את המהומה.

אך בעוד השומרים מיהרו לרדוף אחריהם, האדמה רעדה, וחלק מחומת הזירה קרס וחסם את המעבר. הנער והאריה נעלמו — כאילו בלעה אותם המבוך התת־קרקעי שמתחת לרומא.

בימים שלאחר מכן התפשט הסיפור ברחבי האימפריה: על נער שדיבר אל אריה, ועל אריה שזכר את טוב ליבו של גלדיאטור.

יש שאמרו שזה היה נס. אחרים טענו שזו הייתה תרמית.

אך הנער והאריה מעולם לא נמצאו.

הם הפכו לאגדה, שלחשה בין צללי הקולוסיאום — תזכורת לכך שגם בלב האכזריות, אהבה וזיכרון יכולים לפלס דרך אל החופש.