יש מקומות בירושלים שאינם מופיעים במפות התיירים, אך הם חרוטים עמוק בזיכרון של העיר. די לומר את המילה "המפלצת", ומאות אלפי ירושלמים יחייכו מיד. לא משום שמדובר בפסל מפורסם, אלא משום שמדובר בזיכרון ילדות.
המפלצת של קריית יובל איננה רק מגרש משחקים. היא חלק מסיפורה של ירושלים.
בראשית שנות השבעים הופיעה לפתע בלב השכונה דמות ענקית, שחורה-לבנה, בעלת שלוש לשונות אדומות שהפכו למגלשות. כדי לגלוש בהן צריך לטפס אל תוך בטנה של המפלצת, לעבור בחשכת גופה, ואז לפרוץ החוצה אל האור.
כך הופך הפחד למשחק.
זו הייתה יצירתה של האמנית ניקי דה סן פאל, מן הדמויות החשובות באמנות הציבורית של המאה העשרים. היא ביקשה ליצור מקום שבו ילדים ילמדו להביט בפחד בעיניים, להיכנס אליו – ולצאת ממנו בצחוק. ברגע שילד מחליק מפיה של המפלצת וצוחק, היא חדלה להיות מפלצת והופכת לחברה.
דווקא משום כך עוררה היצירה התנגדות בראשיתה. הורים רבים חששו שילדיהם ייבהלו מהמראה החריג, ואחרים לא הבינו כיצד יצירת אמנות יכולה להיות גם מתקן משחקים. רק התעקשותו של ראש העיר האגדי טדי קולק אפשרה את הקמתה.
ההיסטוריה, כדרכה, הכריעה אחרת.
כיום קשה לדמיין את קריית יובל ללא המפלצת. במשך יותר מיובל שנים היא הפכה לסמלה הלא-רשמי של השכונה ולאחד המקומות האהובים בירושלים כולה.
אבל יש בה דבר נוסף.
אי אפשר להתבונן בה מרחוק, כמו ביצירת אמנות במוזיאון. כדי להבין אותה חייבים לגעת בה, לטפס, להתלכלך, לשמוע את קולות הילדים המהדהדים בתוך בטנה. זוהי אמנות שמתקיימת רק כאשר אנשים חיים אותה.
במובן הזה היא ירושלמית מאוד.
ירושלים איננה עיר שמתבוננים בה מן הצד. היא דורשת השתתפות. ברחובות האבן שלה, בשוק מחנה יהודה, בתחנות הרכבת הקלה, בין בתי הכנסת והכנסיות, וגם בפארק קטן בקריית יובל, שבו מפלצת אחת מלמדת דורות של ילדים שיעור פשוט באומץ.
השנים חלפו.
העצים גדלו, הבניינים השתנו, ילדים הפכו להורים וסבים. מי שהתגלש כאן בשנות השבעים והשמונים מביא היום את נכדיו לאותו המקום בדיוק. המפלצת עברה שיפוצים, אך רוחה נותרה כשהייתה: שובבה, מסקרנת ומלאת חיים.
יש ערים שנשארות בזיכרון דרך תמונות.
יש ערים שנזכרות דרך ריח.
ויש ירושלים, השומרת את זיכרונותיה בתוך אבנים עתיקות, סמטאות צרות, עצי ברוש – וגם בתוך מפלצת אחת מבטון, שעדיין מחייכת לילדים.
אולי משום כך המפלצת מעולם לא הייתה רק פסל.
היא מזכירה לנו שהפחדים הגדולים ביותר מאבדים מכוחם ברגע שאנו מעזים להיכנס לתוכם. לעיתים, מעבר ללועו של המפלצת, מחכה לנו רק אור, צחוק, וזיכרון ילדות שלא חדל לחיות.
ובזה טמון סודה האמיתי של המפלצת מקריית יובל: היא איננה אנדרטה לאמנות, אלא אנדרטה לילדות.
